מקום שש. מה כבר יש לומר על מקום שש. הוא לא אחת שתיים שלוש, כוכבי השנה האחרונה במכללות. הוא גם לא עשר עד עשרים כזה, העשירייה ממנה באות ההפתעות המשמחות והאכזבות הקטנות שאחריהן ממשיכים לשנה הבאה. בטח ובטח לא הממתקים המגניבים שמשובבים את הנפש מהעשירייה השלישית. הו לא… שש הוא תחילת אזור הדמדומים של העשיריה הראשונה. המקום שבו צומחים בעיקר קוצים מעצבנים, וג'ו קליין.

אם נרצה להרכיב שלוש חמישיות ראויות של ילידי השישי נצטרך לחפור ולנבור לאחור עשרות שנים, וגם אלה, נגיד בעדינות, יצטיינו בעיקר בבינוניות. ולכן, מהמקום הזה נחלץ את המעניינים ביותר, הזרים ביותר, ואת ג'ו קליין.

אבל לפני האנקדוטות, נשים על השולחן את הטובים ביותר.

והרי להלן הספסל:

טום גוגליוטה – לבן מאוד, קשוח מאוד, לא מצטיין בשום דבר במיוחד, חוץ מהחספוס. הגיע לליגה ב92', באדיבות הוושינגטון וויזארדס.

קני סמית – האיש שהוא היום השיניים הכי גדולות בטלוויזיה נבחר ב87' ע"י סקרמנטו, וחיכה עד אמצע העשור הבא כדי להיות הרכז לצדו של החלום בשתי האליפויות של יוסטון. שחקן תענוג.

אנטואן ווקר – עוד לפני שהיה שמן מאוד ומרושש מאוד, נבחר ווקר ב96' ע"י בוסטון. במשך שבע עונות עתירות סטטיסטיקה הנהיג ווקר את הסלטיקס עד להפסד בגמר המזרח לניו ג'רזי של ג'ייסון קיד. לצדו כיכב בחור צעיר ומוכשר, לימים נודע בשם האמת, ותמיד היה פול פירס.

ליונל הולינס – המאמן הנחמד התחיל בעצם בתור נבחר מספר 6 של פורטלנד ב1975. כשהמאמן שחקן של נבחרת 6 עולה לשחק, הולינס מבקש פסקי זמן.

ולהלן החמישייה הפותחת של המקום השישי:

חמישי – ברנדון רוי – נבחר ע"י מינסוטה ועבר בצ'יק לפורטלנד. במשך חמש עונות, ברוטו, לא כולל ימי מחלה, היה רוי המנהיג, הלב, הכוכב והסמל. לא הקלעי הכי גדול, ולא החודר הכי מהיר או המנתר הכי מדהים, בטח לא אחרי שנגמרו לו הסחוסים, אבל לוחם ומנהיג מסדר גודל שלא פוגשים כל יום. פורטלנד של ברנדון רוי לא הגיעה לשום מקום מיוחד. רוי אמנם היה רוקי השנה של 2007, אבל שום תואר אישי או קבוצתי נוסף לא נפל בחלקו. ועדיין, הלב, הפוטנציאל וה"מה אם…" מביאים אותו למקום שבעיניי ראוי לו.

רביעי – דמיאן לילארד. עוד אחד מפורטלנד. ואיזה אחד… אם ברנדון רוי הוא מה אם, לילארד הוא חכו תראו מה יהיה… מלא בעצמו? אגואיסט? נתמך בהגזמה ע"י הארגון? כן כן כן. גרם ללמארקוס אולדריג' לעזוב? כן. אבל היה, כמו רוי, רוקי השנה. ואם למישהו יש התלבטות איפה לשים את הכדור האחרון, לילארד הוא הכתובת. ביצים מקרח, קבלן של סלי ניצחון, מתחמם ככל שהמשחק מתקדם… לילארד הוא האיש. ועתידו כולו עדיין לפניו.

שלישי – אדריאן דנטלי. עד כאן צחקנו, השתעשענו, ובעצם שיחקנו משחק אסוציאציות. ברנדון רוי – פורטלנד, לוחם, פציעות, דמיאן לילארד – פורטלנד, קלאץ', שוויצר. אבל מי דה פאק איז אדריאן דנטלי?? או, טוב ששאלתם. דנטלי היה סקורר.

אדריאן דנטלי נבחר שישי, דא.., ב1976 ע"י בפאלו ברייבס. כמו קודמיו נבחר לרוקי השנה, אבל למרבה ההפתעה הועבר בסוף העונה, ללייקרס, שהעבירו אותו אחרי עונה ליוטה, שם נשאר דנטלי שבע שנים. ומה כבר יש לעשות בסולט לייק סיטי אם אתה לא מורמוני עם פטיש למלח? שום דבר בעצם. אז דנטלי התחיל לקלוע. המון!

במשך 3 שנים, בין 81' ל84', החזיק דנטלי ממוצע מרשים של 30 נקודות למשחק! ב81 ו 84 הוא היה מלך הסלים של הליגה, ובשש משבע השנים ביוטה גם היה אולסטאר.

מיוטה עבר לדטרויט, שם התקשה להיות הסקורר הראשי ליד אייזיאה, דומארס והחברים שלימים יהיו הבד בויז. הטרייד שלו לדאלאס תמורת מארק אגווייר השלים לצ'אק דיילי, מאמן הפיסטונס, את החתיכה החסרה האחרונה בפרוייקט שסיים עם שתי אליפויות והמון כבוד, אבל בלי דנטלי.

אדריאן דנטלי פרש ב91', כשהוא מדורג במקום ה16 בין קלעי כל הזמנים. ב2008 נבחר להיכל התהילה. אלמלא איתרע מזלו להיבחר במקום של שני אנשים מיוחדים, היה זוכה בתואר בחירה 6 של כל הזמנים.

שני – לני ווילקינס. נכנס לליגה ב1960, באדיבות סט לואיס הוקס. במשך 15 עונות היה הרכז של סט לואיס, וסיאטל, בעיקר. הישגים גדולים לא היו לו, חוץ מתשע הופעות אולסטאר וסגנות MVP לצ'מברליין. אז למה ווילקינס במקום השני ולא דנטלי ההול אוף פיימר? כי ווילקינס הוא הול אוף פיימר פעמיים, ושתיים גדול מאחד. מ. ש. ל.

לני ווילקינס פרש ממשחק והפך למאמן. אם בתור שחקן המספרים של ווילקינס היו טובים אך לא היסטוריים, הרי שכמאמן המספרים שלו הם ממש היסטוריים. הכי הכי היסטוריים. בעצם, הוא המאמן הכי מנצח שהיה. לני ווילקינס ניהל כמאמן 2487 משחקים, מהם ניצח 1332. כאמור, יותר מכל מאמן אחר. את כל זה הוא עשה במשך 32 שנים, בסיאטל, איתה לקח אליפות ב79', בקליבלנד הגדולה של פרייס, נאנס, דוארטי ואילו, עמה היה לו הכבוד להינגף בפני אלוהים בכבודו ובעצמו, ואז באטלנטה, בטורונטו, ואפילו בניקס.

לני ווילקינס נכנס להיכל התהילה כשחקן, ולאחר מכן כמאמן. הוא גם המאמן המנצח ביותר בתולדות הליגה. ולכן, הוא זוכה להיות סגנו של הגדול מכולם.

גבירותיי ורבותיי, קבלו את לארי לג'נד.

לארי בירד – ההיק מפרנץ' ליק. הסמול פורוורד מספר אחד בהיסטוריה. הטראש טוקר מספר אחד בהיסטוריה. השחקן שרד אאורבך היה מתחיל לבנות איתו כל קבוצה. השחקן שצ'אק דיילי היה מסתפק בו בתור חמישייה. שלוש אליפויות עם הסלטיקס, רוקי השנה, 3 פעמים MVP, פעמיים MVP פיינאלס , 12 פעמים אולסטאר, חבר של כבוד בהיכל התהילה.. וגם, מאמן השנה ומנג'ר השנה.

כל כך הרבה תואר, סופר והושר על הלבנבן הביישן עם השפם, שבאמת יש מעט שאפשר להוסיף. לארי בירד היה אגדה, ונשאר אגדה. לארי בירד היה ענק. ולארי בירד נבחר ע"י עיתון הארץ לשחקן הלבן מספר אחת בהיסטוריה. ואם זה לא שם עליו את הסטמפה, אז מה כן?

אנקדוטות שכדאי לרשום איפשהו בזיכרון, למקרה שישאלו אתכם:

לג'ים ניל, שנבחר ב1953 ע"י סיראקיוז נשיונאלז, היו ידיים כל כך ארוכות שהוא כונה daddy, על שם העכביש ארך הרגליים המכונה אבא ארך רגליים.

הרסי הוקינס, שנבחר ב1988 ע"י הקליפרס, הועבר לפילדלפיה, שם שיחק עם בארקלי, אבל גם עם ג'וני דוקינס. הבנתם? הוקינס ודוקינס… חרוז?

על תואר הבחורה של הבחירה מתחרים/ות שרון וסטייסי. שרון רייט, 94', פילדלפיה, סטייסי קינג, 89', שיקגו.

ג'ו קליין. 84', סקרמנטו. חחחחחחחחח. LOL.

וולי שצ'רביאק, 99', מינסוטה. שצ'רביאק נשמע מסובך? ככה מאייתים את זה מעבר לים – szczerbiak. דאמממממ.

חמישיית הזרים של הבחירה:

כריס קיימן – 2003, קליפרס

יי ג'יאנלין – 2007, מילווקי

דנילו גלינארי – 2008, ניקס

אקפה יודו – 2010, ג' סטייט

יאן ווסלי – 2011, וושינגטון (צ'כיה)

ילדים:

נרלנס נואל – 2013, ניו אורלינס

מרכוס סמארט – 2014, סלטיקס

והאתגר:

טרנט טאקר, 82' ניקס – בלי להציץ, מהו חוק טרנט טאקר?